חתכי נייר - שלטי תחנות האוטובוס

הביטוי “מוות מ־1000 חתכי נייר” מתאר כישלון של מוצר או פרויקט בגלל המון בעיות קטנות, שכל אחת מהן בנפרד לא הייתה גורמת לכישלון, אבל התסכול והעצבים שגורמות כל כך הרבה בעיות קטנות ביחד (לפעמים קטנות כל כך שלא שמים לב אליהן אפילו) גורם לכישלון.

גם התחבורה הציבורית בישראל סובלת ממוות מ־1000 חתכי נייר. יש בה המון בעיות קטנות שמקשות על חיי הנוסעים, שלא ממש מייחסים להן חשיבות ועל חלקן אין אף אחד שמדבר.

שלטי תחנות האוטובוס (תמרור 505)

תמרור 505 הוא שלט תחנת האוטובוס הישראלי והוא פשוט נוראי.

שלט אחד קטן, אינסוף בעיות

כדי להבין מה לא בסדר בשלט, צריך קודם כל להבין את המטרות שלו. למה נועד שלט תחנת האוטובוס? בראש ובראשונה מטרתו היא להגיד להולכי הרגל עוברים והשבים “היי! כאן יש תחנת אוטובוס!” - ואת זה הוא בהחלט יודע לעשות, אם כי בצורה קצת מכוערת. המטרה השנייה שלו היא להגיד למי שמתכנן לנסוע באוטובוס איזה קווים עוברים בתחנה, ולאן הם נוסעים. המטרה השלישית והחשובה לא פחות היא להגיד לנהגים בכביש “זהירות, כאן יש תחנת אוטובוס”.

רגע, המטרה השלישית והראשונה הן לא אותה אחת? לא!

יש שילוט לנהגים, ויש שילוט להולכי רגל - אבל 505 מנסה להיות גם וגם

תמרור שנועד לנהגים הוא גדול, בולט מהכביש, בנוי מלוחות מתכת בוהקים שזוהרים כשמאירים עליהם עם פנסי מכונית, ולא מוצב בגובה שקל לראות מזווית של הולך רגל על המדרכה. המטרה של שילוט לנהגים היא להעביר מידע לנהג תוך כדי שהוא חולף על פני השלט, בדרך כלל במהירות גבוהה.

שילוט להולכי רגל, לפחות כשעושים אותו כמו שצריך, הוא שונה - הוא לא גבוה הרבה מגובה העיניים, כדי שלא יהיה צורך לאמץ את הצוואר כדי לקרוא אותו, והוא קריא מהמדרכה, כי מצופה שהולך רגל יקרא אותו כשהוא עומד קרוב.

הכישלון הראשון והגדול ביותר של תמרור 505 הוא שהוא מנסה להיות גם שלט להולכי רגל וגם תמרור לנהגים - והתוצאה היא שהוא נכשל בשימושיות לשניהם. הגודל והטקסט קטנים מדי כדי שנהג מכונית יוכל לדעת איזה קווים עוצרים בתחנה (למקרה, למשל, שהוא רוצה להוריד נוסע בתחנה שממנה יוכל לתפוס אוטובוס) ולכן מדובר בעומס מידע מיותר לחלוטין. מה גם שבנוסף לזה, בלא מעט מקומות התמרור מותקן כך שלא ממש ניתן להבחין בו מרחוק מהכביש - בקיצור, לא ממש מבצע את העבודה.

להולכי רגל הבעיה דומה - השלט פשוט גבוה מדי, כך שאף פעם לא ניתן לקרוא אותו בנוחות כשעומדים על המדרכה (והחומר מחזיר האור שממנו עשוי התמרור גם מקשה על קריאה שלו אם השמש לא בזווית הנכונה) - הטקסט על השלט קטן ולא קריא, אז צריך לעמוד קרוב ולהסתכל למעלה, מאוד לא נוח - ולא סתם מישהו במשרד התחבורה הבין את זה ועכשיו בנוסף לתמרור 505 מודבקות על חלק מתחנות האוטובוס מדבקות עם מספרי קווים בגובה העיניים, אבל לא תמיד כל הקווים מופיעים במדבקות האלו.

בנוסף, מכיוון שהשלט מוגדר כתמרור - שמופיע בלוח התמרורים שהוא חלק מתקנות התעבורה, לא ניתן לשנות את צורתו או הגודל שלו, למשל להגדיל אותו כשמדובר בתחנה עם הרבה קווים כדי שיהיה מקום לכולם? לא אפשרות. אז במקום להגדיל את השלט כדי שיהיה עוד מקום, מוצאים כל מיני… פתרונות יצירתיים.

לפעמים מוסיפים שלט אחד בצמוד לשלט הראשון, לפעמים מוסיפים רצועת מתכת מתחת לתמרור עם מספר של קו נוסף, לפעמים צצים כמה שלטים על התחנה, והנוסע המסכן צריך לחפש ביער השלטים את מספר הקו שלו. ממש לא אידאלי. החיפוש הארוך הזה מתארך עוד יותר בגלל העובדה שבד”כ רשימת הקווים בשלט לא מסודרת לפי שיטה הגיונית ואחידה, אלא כמעט באקראי.

פתרונות יצירתיים להרחבת השלט.

בעיה של קריאות

לתמרור 505 יש בעיה גדולה של קריאות. הטיפוגרפיה הלא אחידה, הבלאגן הויז’ואלי של ריבוי הסמלילים, סכמת הצבעים המזעזעת, והשינויים התכופים שעושים בשלטים האלו באמצעות מדבקות יוצר שלט שהוא תמיד מכוער, ותמיד לא קריא. כשאני אומר “לא קריא” אני לא מתכוון “אי אפשר לקרוא אותו” - בד”כ אפשר, אם כי מדי פעם זה מצריך מאמץ, אלא שהוא לא legible, הוא לא ברור, ובכך הוא מפספס את המטרה שלו.

לבעיה הזו יש שני אספקטים. האספקט ה”קר” וה”מחושב” הוא פשוט - אם שלט לא מספיק קריא, לוקח יותר מדי זמן לקרוא אותו. אם לוקח יותר מדי זמן לקרוא אותו קשה להבין אם אתה מחכה לאוטובוס במקום הנכון, וזה יכול להיות ההבדל בין לתפוס את האוטובוס לבין לפספס אותו.

כשזה מגיע לדברים כמו שילוט תחנת אוטובוס, שלט התחנה צריך להיות כזה שיהיה ניתן להביט בו רק לשנייה אחת (או פחות מזה) ומייד להבין אם הקו שאתם מחפשים עוצר בתחנה. בשביל זה השלט צריך להיות מעוצב בצורה ברורה, קריאה, נקייה ואחידה - בלי הרבה עומס ויז’ואלי ועם הדגשה של מה שבאמת חשוב - מספרי הקווים.

האספקט השני הוא אספקט של “רגשות”. איך שלט כזה גורם לכם להרגיש? שלט מבולגן הוא כמו אוטובוס מלוכלך - אוטובוס מלוכלך עדיין “עושה את העבודה” ומביא אתכם ליעד, אבל הנסיעה לא תהיה נעימה או נוחה, היא לא תרגיש טוב.

וכך בדיוק עם שלט מבולגן. עוד לפני שהנוסע פגש את האוטובוס, עוד לפני שהנסיעה עצמה התחילה, המפגש הראשון של הנוסע עם מערכת התחבורה הציבורית הוא השלט הזה, והדבר הראשון שנוסע צריך לעשות הוא להבין על איזה קו הוא צריך לעלות ואם הוא בתחנה הנכונה. תמרור 505 בצורתו הנוכחית בעצם גורם ל”התחלה ברגל שמאל” של כל האינטראקציה של המשתמש עם התחבורה הציבורית.

בעיות כאלו בהנגשת מידע והצגה שלו בצורה ידידותית למשתמש הן חלק מאפקט ה”מוות מ־1000 חתכי נייר” שסובלת ממנו התחבורה הציבורית בישראל. כל בעיה קטנה כזו (שיש כל כך הרבה מהן) פוגעת בתדמית של התחבורה הציבורית וגורמת לה להרגיש נחותה, לא נעימה, ו”לא טובה” ובכך מדירה נוסעים רבים משימוש בתחבורה הציבורית, אפילו בצורה בלתי מודעת.

כשמדברים על בעיות התחבורה הציבורית בארץ, בד”כ מתמקדים בבעיות הגדולות - איחורים, צפיפות, נסיעות שלא בוצעו, תנאי העבודה הירודים של הנהגים, והמחסור בתשתיות העדפה שגורם לנסיעה להיות איטית ומייגעת, אבל בד”כ שוכחים או לא טורחים להזכיר את כל הבעיות הקטנות, שביחד הופכות לבעיה גדולה לא פחות מהבעיות המרכזיות האלו.

הנגשת מידע היא תמיד דבר חשוב, וגם מחקר של בנק ישראל על הרגלי יוממות שהתפרסם לאחרונה הגיע למסקנה שככל שהמידע על תחבורה ציבורית נגיש יותר, כך יש יותר סיכוי שאנשים יחליטו להגיע לעבודה באוטובוס במקום ברכב הפרטי.

לאן נוסע האוטובוס?

יעד הנסיעה תופס את מרבית שטח השלט, למרות שהוא לא פרט המידע החשוב ביותר. אם הוא כבר תופס כל כך הרבה מקום, הייתם מצפים שלפחות ידאגו שהוא יהיה שימושי - אבל זה לא תמיד קורה. קחו לדוגמה את השלט הזה, שצולם בדרך נמיר בתל אביב:

שלט בדרך נמיר עם שמות יעד לא שימושיים.

לרוב הקווים יש שם יעד שימושי יחסית - שם העיר והאזור בעיר שאליו הקו נוסע. לקו 124 לעומתם, אין. “המוביל/טארק עבד אל חי” זה שם של צומת, אבל מי שהוסיף אותו לשלט לא טרח אפילו לכתוב באיזו עיר בכלל מדובר. רק מי שכבר מכיר את הקו, או שיש לו זמן לבדוק בטלפון הנייד, ידע שהקו הזה נוסע לטירה. אם מישהו במקרה צריך להגיע לטירה, ובדיוק נגמרה לו הסוללה בנייד, הוא לא ידע אפילו שהאוטובוס הזה יכול להיות שימושי בשבילו.

וגם כשהעמודה הזו כתובה כראוי, היא עדיין שימושית רק לדוברי עברית. העיצוב הבעייתי של תמרור 505 לא מאפשר להכניס יותר משפה אחת בכל צד של השלט, ולכן האנגלית נדחקת לצידו השני, צד שבד”כ מוסתר ע”י גג תחנת האוטובוס ולא תמיד אפשר למצוא זווית שממנה אפשר לקרוא את כולו. ומה לגבי ערבית? בעיצוב הקיים של 505 יש מקום רק לשתי שפות - עברית בצד אחד, עם כיוון הנסיעה, ואנגלית בצד שני, נגד כיוון הנסיעה. לערבית, שפת האם של בערך 20% מתושבי המדינה, לא נשאר מקום.

מי בכלל אחראי לבלאגן הזה?

גם אם שמים לרגע בצד את העובדה שהעיצוב עצמו של תמרור 505 הוא בעייתי מאוד ולוקה בחסר, אפשר עדיין לראות שגם הביצוע שלו בפועל הוא בעייתי לא פחות - בין אם כשמדובר במדבקות על גבי מדבקות שכל אחת מהן בגוון קצת אחר, מספרי קווים או סמלי מפעילים חסרים, מדבקות מתקלפות וכיוצא בזה.

תמרור 505 הוא תמרור דרכים לכל דבר ועניין. בהגדרה, רק לרשויות תימרור מותר להציב תמרורי דרך. רשות תימרור יכולה להיות מועצה מקומית, זכיין של כביש/נתיב אגרה, או חברות ממשלתיות לתשתיות כמו נת”ע, נתיבי ישראל או נתיבי איילון. אלו יכולות להציב את התמרורים, אבל הן לא מעורבות בתפעול השוטף של קווי אוטובוס או בתכנון התפעול שלהם - אז הן לא יכולות להיות מעודכנות בכל שינויי הקווים ולדאוג לעדכון התמרורים בהתאם.

בישראל אין רשויות תחבורה מטרופוליניות, שבמקומות אחרים בעולם דואגות גם לסימון תחנות אוטובוס וגם לעדכון השלטים שלהן - אז משרד התחבורה צריך נוכחות מקומית אחרת כלשהי, מישהו שיהיה מודע לשינויים בקווים ויבצע את העדכון בפועל.

לכן, הוא מטיל את הסמכויות האלו על מפעילות האוטובוסים, ונוהל עדכון תמרורי 505 הוא חלק מהחוזה בין המפעילה למשרד התחבורה. המפעילות צריכות לממן ולבצע את עדכון כל התמרורים בעצמן, באמצעות מדבקות על גבי התמרור.

ניתן לראות בבירור שיש מפעילות שאכפת להן יותר, וכאלו שאכפת להן פחות. באופן אנקדוטלי לחלוטין אני יכול לספר התחנות עם התמרורים הגרועים ביותר שנתקלתי בהן בעצמי היו של אגד - למשל:

.

התעצלתם להביא סולם מספיק גבוה?

האוטובוס נוסע לרחובות, או רק מוריד כאן נוסעים?

זה לא שלט תקני, אבל הוא כל כך נורא שהייתי חייב להוסיף אותו לפוסט.

זה לא נראה מאוד הגיוני שמפעילי האוטובוסים יהיו אחראים על שילוט - הם צריכים להיות אחראים על הפעלת הקווים בלבד - לזה הם נועדו, מזה הם מרוויחים את הכסף שלהם.

שילוט צריך להיות סמכות של רשות תחבורה מטרופולינית, שלה יהיה את כל המידע ואת מלוא האינטרס להנגיש אותו לציבור, לא רק לצאת ידי חובה של מילוי סעיף “מעצבן” מהסכם ההפעלה.

בעולם עושים את זה יותר טוב

כרגיל כשזה מגיע לתחבורה ציבורית, אפשר למצוא אינספור דוגמאות משאר העולם שמראות איך אצלם כבר עושים את זה יותר טוב, ושבישראל בחרו “לחיות מתחת לסלע” ולהישאר עם הפתרון המקומי בלי לבדוק מה עושים במקומות אחרים בעולם או למה עושים את זה. וזה למרות שכולם מודים שאצלנו עושים דברים הרבה פחות טוב בתחום התחבורה.

לצורך העניין נבחן שני עיצובים לשלטי תחנות אוטובוס - לונדון וקופנהאגן.

ללונדון כל כך חשוב העיצוב שהוא היה נושא לתערוכה שלמה במוזיאון התחבורה שלהם.

עושים את אותו דבר, אבל טוב יותר

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמסתכלים על שלטי תחנות האוטובוס בלונדון או קופנהאגן היא שהם מאוד קריאים (ואסתטיים), הרבה יותר מהשלט הישראלי. הטיפוגרפיה והצבעים אחידים בין כל השלטים, המידע החשוב ביותר (מספר הקו) מופיע בגדול, והגופנים שבשלטים נבחרו במיוחד כדי שהם יהיו קריאים בקלות. לשלט הלונדוני יש גם וריאציות עם תאורה פנימית, כדי לוודא שיהיה ניתן לראות את מספרי הקווים כמו שצריך גם בלילה.

גם העיצוב הלונדוני וגם העיצוב הקופנהאגני לשלטי תחנות האוטובוס הם מודלריים - זאת אומרת, הקוביות שעליהן מודפסים מספרי הקווים ניתנות לפירוק והרכבה. זאת במקום השיטה הישראלית של לכסות את השלטים במדבקות על גבי מדבקות, שנותנות לשלט מראה קקפוני, לא אחיד ומכוער (גם כשהן לא מתקלפות).

המודלריות של השלטים בלונדון ובקופנהאגן דואגת שהמראה של השלטים יהיה אחיד, שהעדכון שלהם יהיה קל ומהיר, ושיהיה ניתן להגדיל אותם בפשטות כשרוצים להוסיף קווים נוספים בתחנה. ובזכות הגודל של השלטים וצורתם האייקונית, הם נראים מרחוק, וזה יתרון גדול על השלט הישראלי, שאת מספרי הקווים בו ניתן לראות רק כשעומדים ממש מתחתיו.

עושים הרבה מעבר

השלטים בלונדון, בקופנהאגן ובערים אחרות לא רק עושים יותר טוב את מה שהשלט הישראלי עושה “מספיק בקושי”, אלא הרבה מעבר.

למשל, יש בהם מקום מסודר להודעות על שינויים, ובקופנהאגן יש בחלק מהשלטים גם אינטגרציה של שלט זמן אמת (בניגוד למצב בארץ, שבו זמן אמת ושלט התחנה הם שני שלטים שונים).

תכונה שימושית נוספת של השלטים הלונדוניים (וגם בערים נוספות בעולם) היא אותיות מזהות לתחנות בצמתים או מקבצי תחנות - שמאפשרות לדעת ליד איזו עמוד או סככה ובאיזה צד של הכביש צריך לחכות לאוטובוס.

אפליקציות הניווט בערים האלו יכולות לכוון אתכם בדיוק לצד הנכון של הרחוב לפי האות על דגל התחנה, ובמקבצי תחנות גדולים מותקנים גם שלטי הכוונה שאפשר להבין מהם בבירור באיזו סככה/תחנה עוצר כל אחד מהקווים שעוברים באיזור, ולהגיע למקום הנכון גם בלי צורך באפליקציית ניווט.

בישראל לעומת זאת, “קניון עזריאלי/דרך בגין” היא תחנה שנמשכת לאורך של כמעט 200 מטרים בשני צדדי הרחוב, בלי שום אינדיקציה בשני צדדיה איפה עובר כל קו - צריך לעבור שלט אחרי שלט בכל מקבץ התחנות כדי למצוא איפה בדיוק עובר הקו שאתם צריכים. כל התהליך המסורבל הזה שלוקח המון זמן על מדרכה צרה ועם שלטים לא ברורים יכול להיות ההבדל בין להספיק בזמן לאוטובוס ללפספס אותו.

בואו נודה באמת, אין סיבה אמיתית שבישראל לא יהיה אפשר לעשות שלטים ברורים קריאים ומכובדים בדיוק כמו בחו”ל - זה רק עניין של רצון.